מבחינתי, נמיביה היא המקום הכי יפה בעולם. זו החוויה האישית שלי. ביקרתי בנמיביה מספר רב של פעמים כמטייל עצמאי, לעבודה וטיל מדהים עם שני הילדים שלי.
נמיביה הייתה קולוניה גרמנית ולכן היא נקיה , מסודרת ובעיקר בטוחה מאוד. יש מקומות בעולם שכבר מהרגע הראשון אתה מבין שהזמן מתנהל אחרת. נמיביה היא בדיוק כזו. יש בה מרחבי אינסוף, שקט עמוק, מדבר מדהים, וכוכבים שממלאים שמיים ריקים מעננים. בתוך כל זה משולבים בעלי חיים איתם נפגשים כל הזמן בדרכים ובמרחבים האינסופיים וכמובן בשמורות הטבע.
בחרנו לעשות את הדרך ברכב 4X4 שכור. שינה מגוונת בין קמפינגים, לודג'ים, ומלונות מפנקים. היה בזה משהו נקי, מחובר לאדמה. הרפתקה בלי פילטרים, רק אני והילדים, קצת אבק, המון חיות בר, נופי בראשית וגם אנשים עם חיוך גדול.
המסע מתחיל בוינדהוק שהיא עיר הבירה המנומנמת של נמיביה. שדה תעופה קטן, אוויר צלול, תחושת רוגע. אספנו את הרכב והתמקמנו במלון נעים במרכז העיר. התחלנו לעכל את העובדה שאנחנו באפריקה. בערב יצאנו להסתובבות שקטה ברחובות העיר. לא היה הרבה "מה לראות", אבל האווירה – שילוב של אפריקה וגרמניה – הייתה ההכנה המושלמת לרגיעה שלפני ההרפתקה.
הבוקר למחרת סימן את תחילתה האמיתית של הדרך. יצאנו דרומה אל תוך הלב המדברי של נמיביה. הגענו לסוסוסווליי – אזור של דיונות עצומות, נופי ירח וחול בכל גוון של כתום.
בלילה ישנו באתר קמפינג מסודר מאוד, נקי וממוקם היטב, ממש על סף השמורה. ב־5:30 בבוקר כבר היינו בדרך לדיונה 45. טיפסנו כשקריר כשאנחנו מחכים לשמש שתצבע את הדיונה. כשהאור הגיע – הוא הגיע בשקט, בהדר, בגוונים שמצלמה לא מצליחה לתפוס באמת.
לאחר מכן המשכנו ל־Dead Vlei, אותו מישור לבן זר ומכושף עם עצים מתים בני מאות שנים. העצים עומדים קפואים כמו פסלים בתוך עולם אחר. זה היה שקט כל כך, שיכולנו לשמוע את הנשימה שלנו מהדהדת בין הגבעות.
מהחול עברנו אל הערפל. הדרך לסווקופמונד, דרך כביש מלח שחוצה מישורי אין-סוף, הובילה אותנו מהמדבר אל החוף. בעיר הקטנה הזו, שנראית כאילו נלקחה מגרמניה של פעם, מצאנו פינה של קפה, עוגה, תמיד בירה מצויינת וקצת חמצן מהים.
הימים כאן היו מלאי אקשן – שיט עם דולפינים, טיולי טרקטורונים בדיונות הלבנות, נהיגה עצמית ברכב שטח מעל צוקים, והפתעה – מסעדות טובות להפליא. בערב נהנינו ממרק חם ובירה צוננת, כשבחוץ ערפל קפוא – כל כך לא נמיביה, וכל כך מדויק.
המשכנו בנסיעה צפונה לאורך קו החוף, ב"דרך השלדים".אנחנו חולפים על פני שרידי אוניות חלודות וכפרים רפאים. שמורת כלבי ים ענקית ומפתיעה. הרוח תמיד נושבת כאן, כאילו מנסה לספר סיפור ישן בשפה שכבר לא מובנת.
במעבר לפנים הארץ הגענו לדמארלנד – אחד האזורים הבראשיתיים ביותר במדינה. פה כבר יש פחות תיירים, פחות כבישים, ויותר עוצמה. עצרנו לראות ציורי סלע מתקופות פרהיסטוריות, פגשנו קהילות מקומיות שמוכרות תכשיטים, והרגשנו שאנחנו ממש לבד בעולם – רק אנחנו, השטח והזמן שעצר.
כשהמשכנו צפונה, הכבישים הפכו קשוחים יותר, והנוף הפך ירוק במפתיע. חצינו נהרות קטנים, נתקלנו בעצי דקל, והגענו למפלי אפופה – תופעת טבע יפהפייה על גבול אנגולה. המים נופלים ברעש לתוך סלעים כהים, מוקפים בצמחייה שמזכירה עולם אחר.
גולת הכותרת של האזור הייתה המפגש עם שבט ההימבה. בעזרת מדריך מקומי הגענו לכפר אותנטי – לא כזה שבנוי לתיירים, אלא מקום בו חיים באמת. נשים עטופות באבקה אדומה קיבלו את פנינו, והילדים הביטו בנו בסקרנות. לאט-לאט הקרח נשבר – הם שרו, שיחקו, דיברו. הבנו פתאום איך נראה עולם בלי טלפון, בלי שעות, רק אור יום ולילה.
ביקור מרגש במיוחד היה בבית הספר המקומי. ילדים קטנים בשולחנות רעועים שרים בקול גדול, עיניים נוצצות, שמחה מהסוג שהלב לא שוכח. השארנו להם מחברות, צבעים, כמה ברכות בעברית – וקיבלנו בתמורה רגעים אמיתיים.
שמנו פעמינו מזרחה, אל שמורת אטושה – הלב הפועם של עולם החי של נמיביה. השמורה הענקית מאפשרת ספארי ברכב פרטי, או בעזרת מדריכים. ההמלצה שלי היא לקחת מדריך מלודג בו לנים. המדריכים מכירים את המקומות הטובים ומקושרים ביניהם. כך קל להם למצוא את בעלי החיים המיוחדים.
ביום הראשון כבר זכינו לראות פילים מתרחצים, קרנף בודד בצל עץ, זברות שנלחמות ביניהן ומאות ציפורים. הקצב איטי, הרכב זז חרישית, והזמן עובר בלי שנרגיש. יש משהו כל כך מהותי בלשבת שעתיים מול באר מים ולחכות למשהו שיקרה – ואז פתאום זה קורה.
בערבים ישבנו עם כוס יין מול בור מים מואר, רואים את הסוואנה נושמת בחושך. קשה לתאר את התחושה. אתה לא רק צופה – אתה חלק מהתמונה.
מקומות הלינה הטובים, בעיקר בסוסוסווליי ובאטושה, נתפסים חודשים מראש. רכב שטח הוא חובה מוחלטת: הדרכים אמנם מסומנות, אבל כוללות הרבה דרכי כורכר מהירות. להצטייד: מים, דלק, אוכל, ואפילו גלגל רזרבי נוסף – יש אזורים בלי כלום למשך מאות קילומטרים.
אל תמהרו: המרחקים אמנם נראים קצרים במפה, אבל הדרך דורשת סבלנות. זה חלק מהקסם. כבדו את המקומיים: אנשים מחייכים, מסבירי פנים, אבל זו לא תפאורה – זה הבית שלהם. גשו בעדינות, בקשב.
אני מזמין אתכם לפנות אליי – לבנות יחד מסלול אישי עם מפה, המלצות, לינה, מסעדות – והכי חשוב: מענה אישי וזמינות לכל שאלה לאורך כל הדרך.
